יום ד', ט’ באייר תשפ”א
    אתר הבית  |  יו-טיוב  |  דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  |  פייסבוק  |  משולחן היו"ר  
 
 
 
 
 
 
הסמכה בימי הקורונה
כך עם לחיצות כתף ולא יד – אך עם מורל גבוה גם בעת קשה – ראש הלשכה במעמד הענקת תעודות הסמכה למצטרפות והמצטרפים החדשים לשורות המקצוע – כאן ולמעלה באלבום הצילומים הנעים * צילם: יוסי זמיר * וראו עוד הנחיות בנושא מתמחים - הקישו כאן
תגובות: 0   צפיות: 63
 
הסמכה נובמבר 2020: המסכה לא מסתירה התרגשות
הם הגיעו גם בימי הקורונה עם בני המשפחות לאירוע משמעותי שהופך חלק מן האלבום המשפחתי לשנים: הסמכה, קבלת רישיון, יציאה לדרך מקצועית וסיפור חיים של עריכת דין * ראש הלשכה אבי חימי ויו"ר ועד המחוז עו"ד אשר אקסלרד היו שם בין בכירי הועד כדי להעניק את התעודה ולאחל לנרגשים הצלחה רבה בדרכם * צילומים כאן ובאלבום הצילומים הנעים- יוסי זמיר
תגובות: 0   צפיות: 39
 
כך מחבר צוות המחוז בין מחפשות ומחפשי עבודה לבין אלה הרוצים יד נוספת במשרד
עו"ד לילך נחמיה מביאה מידע על סיפור הצלחה שחיבר בין שתי עורכות דין במשרד פעיל - עו"ד שירה פדידה המעסיקה (בצילום) ועו"ד גליה עדרי שחיפשה מקום עבודה מאתגר ומעריך* השתיים מדברות על החשיבות של מציאת התאמה * במערך ההשתלמויות הנמשך במחוז – העמקת ידע גם על ניהול קבלת החלטות בחיי העבודה
תגובות: 0   צפיות: 112
 
 
 
 
על איסור זנות - הגנת סייבר - והרבה יותר מכך
דו"ח ייעוץ וחקיקה לשנת 2019 מתפרסם, זו השנה השנייה, ביוזמת ובהכנת המחלקה לניהול ותפקידים מיוחדים בייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד רז נזרי *במסגרת הדו"ח מוצגים היבטים רוחביים בפעילותה של ייעוץ וחקיקה בשנת 2019, נושאים בולטים בעבודת המחלקות השונות וכן תמונת מצב של ההון האנושי בייעוץ וחקיקה
תגובות: 0   צפיות: 0
 
 
 
 
זה הקול בשבילך * נפגעי עבירה בראי בית המשפט העליון * כבוד השופטת ענת ברון, בית המשפט העליון
צפו כאן - מתוך דיוני הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, תחום נפגעי עבירה בפרקליטות המדינה והסיוע המשפטי במשרד המשפטים * בכנס בנושא: על זכויות נפגעי עבירה במשפט הישראלי
תגובות: 0   צפיות: 29
 
 
 
 
מה בין אמנות הליטיגציה והלחימה הסינית או: להמציא את עצמי מחדש
במדורנו "מצטרפים חדשים מדברים" מביאה עו"ד שגית בן ישי את המסר של עו"ד גד לוי-גולן (בצילום)* הגיע לעריכת הדין לאחר מסע דילוגים בין-יבשתי ופעילות עסקית רב תחומית ומשתף אותנו במה שהניע אותו להחליף את עיסוקיו, בדרך, בבחירת התמחות ובתקוות לעתיד
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 346
 
 
 
 
בידיים שלהן - על החזרת השליטה לנפגעות תקיפה מינית
עו"ד איילת רזין בית-אור, יועצת משפטית, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית - על התיקון לחוק בתי המשפט (מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתביעת נזיקין בשל עבירות מין)
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 29
 
דפי פסיקה במשפט העברי אדר א' תשע"ט- פברואר 2019 * עורך: עו"ד דוד שונברג * סייעו בעריכה: אלישבע אנסבכר, חייא גרינבוים, יצחק כהן, הרצל משה ואהרן שטכלברג * תודה לצוות על שמירת מסורת שיתוף הרבים באתרי מחוז ירושלים בפסיקה במשפט עברי - פסיקה שהובאה לאורך השנים בביטאון המחוז המודפס - "הלשכה" * וראו כאן עוד על הספר "הלכה ומשפט: ספר הזיכרון למנחם אלון", דברים מאת ד"ר בנימין פורת, ראש המכון לחקר המשפט העברי, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים * "משימת חייו של השופט פרופסור מנחם אלון הייתה בניית גשרים בין המשפט העברי לבין המשפט הנוהג בישראל, בין ההווה הישראלי לבין העבר היהודי" * וידיאו: השופט בדימוס יוסף אלון באירוע לרגל הוצאת הספר לאור

דפי פסיקה במשפט העברי עורך: עו"ד דוד שונברג סייעו בעריכה: אלישבע אנסבכר, חייא גרינבוים, יצחק כהן, הרצל משה ואהרן שטכלברג ד"ר בנימין פורת, ראש המכון לחקר המשפט העברי, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים סוקר ספר "הלכה ומשפט" שיצא לאחרונה לזכרו של השופט פרופסור מנחם אלון ז"ל. הרב פרופ' יצחק כהן, עו"ד, מנהל האקדמי, הפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו דן במאמרו במזונות ילדים והתייחסות בתי דין רבניים אל הלכת בע"מ 919/15. בבית המשפט העליון נזיקין/ פיצויים עונשיים אחריות הרשות הפלסטינאית למעשה רצח של מחבל שהתאמן במחנה של הרשות סמוך לפני הארוע ופיצויים עונשיים ע"א 2144/13 ע"א 3189/13 עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל ואח' נ. הרשות הפלסטינאית ואח' בפני הנשיאה (בדימ') מרים נאור והשופטים עוזי פוגלמן ונעם סולברג פסק דין מיום 6.12.2017 בפיגוע חבלני בבקעה-אל-גרביה, במהלך אינתיפאדת אל-אקצא, רצח מחבל את עמית עמוס מנטין ז"ל. המחבל –קטין כבן 15 וחצי– עשה את אשר עשה 10 ימים לאחר שובו ממחנה "אימוני גוף ונשק" מטעם הרשות הפלסטינאית ביריחו. עמית עמוס מנטין, עובד חברת בזק, נרצח בירי מאקדח על ידי מחבל בן 15 וחצי, בעת ששהה בכפר בקעה-אל-גרביה, לצורך ביצוע תיקונים מטעם בזק. עזבונו הגיש תביעה נגד מספר גורמים, וביניהם – הרשות הפלסטינאית (להלן: "הרש"פ") והמועצה הפלסטינאית. נדונה שאלת האחריות של הרש"פ וכן שאלת שיעור הנזק שנגרם והשאלה אם יש להטיל על הרש"פ גם פיצויים עונשיים. ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (השופטת ד. גנות) קבל את התביעה נגד הרש"פ, לאחר שהוכח שהנער המחבל השתתף במחנה אימונים מטעם הרש"פ ביריחו, מחנה שנמשך כ-50 ימים, והסתיים רק 10 ימים לפני ביצוע הרצח. ביהמ"ש המחוזי פסק כי הנתבעים ישלמו פיצויים בסכום של 1,944,177 ₪ לעזבון המנוח בחלוקה הבאה: הרש"פ תשלם 70%; ואילו המאבטח שהיה אמור לאבטח את המנוח, וכן חברת בזק ועובדיה, ישלמו 30%. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לפיצויים עונשיים, בקבעו כי "המנוח נרצח עקב מעשה טרור נפשע, זדוני ורצחני... אולם המעשה עצמו בוצע על ידי המחבל... ולא נקבע כי מעשי המחבל הינם מעשי הרש"פ, אם כי נקבע כי התובעים הוכיחו ברמת ההסתברות הנדרשת את הקשר הסיבתי בין התנהלות הרש"פ לבין מעשהו הנפשע של המחבל, ומשכך אינני סבורה, כי יש להטיל על הרש"פ פיצויים עונשיים". במסגרת הערעור לביהמ"ש העליון מטעם עזבון המנוח, נדונה שאלת הפיצויים העונשיים, ובפסק הדין של השופט נעם סולברג (שאל מסקנתו הצטרפו יתר שופטי ההרכב) דן בית המשפט בהרחבה בסוגיות שונות העולות בפרשה זו, ובין היתר בסוגיית הפיצויים העונשיים. בהקשר זה, סוקר בית המשפט מסמכים שונים שנתפסו ברש"פ ושמוכיחים קשר ישיר בין פיגועי טרור שתוכננו או בוצעו בפועל לבין הרש"פ. ביהמ"ש העליון קבל פה אחד את הערעור בעניין הפיצויים העונשיים וקבע שהמקרה דנן הוא המקרה שבו יש להטיל על הגורם המזיק – הרש"פ – פיצויים עונשיים, שמכונים גם פיצויים לדוגמא, ושתפקידם להעניש ולהרתיע את המזיק. במסגרת פסק הדין, סוקר השופט סולברג בהרחבה את דוקטרינת הפיצויים העונשיים, שהם פיצויים המשולמים המהווים חריגה מהשיטה הנזיקית המקובלת של השבת מצב הניזוק לקדמותו. הפיצויים העונשיים נועדו להטיל על המזיק סנקציה ההולמת את חומרתה המוסרית של התנהגותו (גמול) והם מהווים גם מסר חברתי שנועד לבטא את הסלידה מהמעשה הנפשע (ענישה); וכן נועדו ליצור הרתעה יעילה למזיקים פוטנציאליים אחרים. השאלה אם מוצדק להטיל פיצויים עונשיים במסגרת דיני הנזיקין נתונה במחלוקת וקיימות בסוגיה שיטות שונות. כמובן שהשאלה קשורה בטבורה לשאלה הרחבה יותר, שהיא מה תכליתם ותפקידם של דיני הנזיקין בכלל. בית המשפט סוקר בהרחבה את הדעות השונות, תוך עריכת השוואה למשפט האנגלי, האמריקאי והמשפט העברי. השופט סולברג מציין כי המשפט העברי רואה בפיצויים העונשיים חריג לכלל הרגיל שהוא: "מי שהזיק ממונו יינזק בממונות באותו סכום ממש" (רמב"ם, מורה נבוכים, ח"ג, פרק מא) תוך ציטוט דברי השופט אליקים רובינשטיין (ע"א 9656/03 עזבון מרציאנו נ. זינגר), לפיהם: "מעטים הם הפיצויים העונשיים בהלכה, שככלל בה 'מי שהזיק ממונו יינזק בממונו באותו סכום ממש' [רמב"ם מורה נבוכים, שם], קרי גישתה היא תשלום נזק בגובה הנזק. עם זאת, יש לחומרת המעשים מקום בקביעת הפיצויים (שם, רמב"ם, מהדורת שוורץ, עמ' 508). מטרתה של ההתיחסות לחומרה היא ההרתעה: 'להרתיע מזה ניתן רק בעונש כבד וחמור' (שם). ישנם מקרים של פיצויים קנסיים - שעה שישנם חומרה מיוחדת או לקח מיוחד: תשלומי כפל שמשלם גנב, תשלומי ארבעה וחמישה שמשלם גנב הטובח או מוכר שה או שור, וכן נושאים כמו אינוס, פיתוי ומוציא שם רע, שהצד השווה בהם הוא חומרתם. אלה היוצאים מן הכלל. הכלל היסודי הוא, שחכמים המירו את 'עין תחת עין' (שמות כ"א, כ"ד) על משמעותו הפשוטה, הפיסית, הקשה - בתשלומי ממון, דווקא מהיבט הצורך בהלימה, שכן תשלום בממון ניתן באופן ברור יותר לכימות; ראו בבלי בבא קמא קמ"א פג, ב – פד, א. מסביר רש"י (שמות כ"א, כ"ד) 'סימא עין חברו נותן לו דמי עינו כמה שפחתו דמיו למכור בשוק ולא נטילת אבר ממש';... ובאשר לחריגים, אלה באים ככלל לצורך שעה"... השופט סולברג מוסיף ומבהיר שמעבר לכלל הרגיל של פיצוי 'באותו סכום ממש', הסמכות לקצוב פיצויים עונשיים מסורה היתה לבית דין, במסגרת דיני קנסות וסמכותו לענוש בכל דור ודור לפי צורך השעה: "אע"פ שאין דנין בחוצה לארץ דיני נפשות ולא קנסות, אם רואים בית דין שצריך לדון לצורך שעה שהעם פרוצים בעבירות דנין בין מיתה בין ממון בין כל מיני עונש" (ארבעה טורים, חושן משפט, סימן ב'; וזה הכלל גם בשו"ת הרשב"א (חלק ג', סימן שצג). גם הרמב"ם פסק שבמקרה שאדם הרביץ לחבירו בסוגי מכות "שיש בהן ביזוי וצער מעט, ואין בהן נזק; וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים, וכל המכה חברו הכאה מהן, משלם אותו הממון הקצוב"; בית המשפט רואה בכך גם סוג של פיצוי עונשי. גישת המשפט העברי עולה אפוא בקנה אחד עם התפיסה לפיה "מחד גיסא, פסיקת פיצויים עונשיים אפשרית; ומאידך גיסא, כך יעשה כחריג היוצא מן הכלל, על פי צרכי השעה, בזהירות, במתינות ובשום שכל". במקרה דנן, מדובר בצורך להלחם בטרור בכל דרך אפשרית על מנת להציל נפשות. החיוב בפיצויים העונשיים כנגד גוף אשר הפעיל מחנות להכשרת נערים צעירים בשימוש בנשק, ממלא את כל התנאים הנדרשים על מנת לשלם פיצויים עונשיים, לרבות גמול והרתעה. ולפיכך קובע השופט סולברג: בהתחשב בנסיבותיו החריגות והחמורות של הפיגוע הרצחני בנדון, דעתי היא כי לפנינו אחד מאותם מקרים נדירים בהם ראוי לפסוק פיצויים עונשיים". לפיכך, פסק בית המשפט שהרש"פ ישלם סכום של 3,000,000 ₪ לעזבון המנוח, בנוסף לסכומים אשר נפסקו בבית המשפט המחוזי. לדעתו זו כאמור הצטרפו שני חבריו להרכב. בית המשפט המחוזי בירושלים זכויות יוצרים וקרדיט/ זכות מוסרית ביצירה/ חוק יסודות המשפט/ חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו/ המשקל שיש לתת למשפט העברי ולמקורות ההלכה במשפט הישראלי זכות יוצרים בהלכה- מהדורות חדשות של טקסטים עתיקים- החופש האקדמי והמחקרי מול זכות היוצרים ת"א 55503-09-14, פרופ' מנחם כהן נ' פרופ' יוסף עופר ואח' בפני השופט משה דרורי פסק דין מיום 7.9.18 מדובר בתביעה בטענות להפרת זכויות יוצרים, לאי-מתן קרדיט, ולסילוף יצירתו של התובע, בשל שימושים שעשו הנתבעים, אנשי רוח ומחקר הפועלים במכללת יעקב הרצוג, בספרים ובפרסומי אינטרנט, במהדורת פירוש הרמב"ן לתורה אשר הוהדרה ע"י התובע, פרופ' מנחם כהן, במסגרת מפעל "מקראות גדולות הכתר" שיצא בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. מפעל "הכתר" שאף להוציא מהדורה משובחת ומדעית של פירושי התורה הקלסיים. התובע היה מהיוזמים העיקריים וממוציאי היוזמה אל הפועל, והמהדיר העיקרי של פירוש הרמב"ן במסגרת מקראות גדולות הכתר, הגם שעל הפרוייקט כולו שקד צוות, שחלק מהנתבעים נמנו עליו בשלבים מסויימים במהלך עבודתם המדעית בעבר. הספרים ומהדורת אינטרנט של מקראות גדולות הכתר יצאו בשנים 1997-2013. התובע טען כי הנתבעים העתיקו אל ספרים ופרסומי אינטרנט מטעם מכללת הרצוג בשנת 2013-2014, ללא נטילת רשותו, תוך שינויים מסויימים המסלפים את יצירתו, לפי טענתו. זאת ללא הענקת קרדיט וללא איזכור שמו ושמה של מהדורת הכתר, ובניגוד לזכותו המוסרית במהדורה של פירוש הרמב"ן שהוציא. הזכות הקניינית במקראות גדולות הכתר היא של אוניברסיטת בר אילן ולא של התובע. התובע דרש צו מניעה קבוע כנגד הפצת פרסומי הנתבעים שהם פרסומים מפרים לטענת התובע, וכן צו עשה למתן קרדיט, ופיצוי כספי לפי חוק זכויות יוצרים בשל הפרת הזכות המוסרית, ובשל עוולות נזיקיות שונות – גזל, פגיעה במוניטין, בשל עשיית עושר ולא במשפט וכיוצ"ב. ביהמ"ש הכיר במהדורת הכתר כיצירה מוגנת לפי חוק זכויות יוצרים. התובע אף הוכר כבעל הזכות המוסרית במפעל, ונקבע כי אכן הופרה זכותו המוסרית, בהעדר איזכור שמו כאחד המקורות לעבודתם של הנתבעים, וכן כי נפגעה זכותו לקרדיט בהעדר ציון שמו ברשימת החוקרים בפרסומי המכללה. ביהמ"ש דחה את הטענה כי הנתבעים פעלו במזיד ובמטרה לפגוע בתובע מתוך שיקולים אישיים. כן נדחתה הטענה בדבר סילוף היצירה, בשל עצם העובדה שהנתבעים הכריעו הכרעות נוסח וההדרה השונות מהכרעתו של התובע. זאת משום שהכרעות מסוג זה מהוות שלב חיוני ולגיטימי בהתפתחות מדעית. חרף הקביעה בדבר הפרת הזכות המוסרית והזכות לקרדיט, נפסק פיצוי מינורי לחלוטין משום שהנתבעים כיפרו על כך במתן קרדיט באתר האינטרנט, להבדיל מהספר. ביהמ"ש נתן מקום חשוב להצגת עמדת המשפט העברי בכל הנוגע לזכויות יוצרים. בפתח הדברים עמד ביהמ"ש על כי, להבדיל מזכויות קנייניות קלסיות – משכון, מכר, שכירות, וכיוצ"ב, זכויות יוצרים לא תפשו מקום של ממש, אלא בעיקר לאחר המצאת הדפוס. כך עמד הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז"ל, הרב הראשי האשכנזי השני של ארץ ישראל, על העובדה שהמקורות ההלכתיים ביחס לזכויות יוצרים מצויים בספרות השו"ת הרבנית, ולא במקורות התלמודיים, בספרו המוסדות העיקריים של המשפט העברי (זהו תרגום ספרו באנגלית The Main Institutions of Jewish Law) כרך א, דיני קניינים, בעמ' 198-199:"אין בתלמוד כל התייחסות ישירה לזכות מסוג זה. למעשה, לא הייתה יכולה להיות כל התייחסות מסוג זה, מאחר שבמשך מאות השנים הרבות שבהן יצרה התורה, במשמעות הרחבה ביותר של המונח, את המרכיב העיקרי של הלימוד, היה איסור על העלאת התורה שבעל-פה על הכתב, ומה שכן הועלה על הכתב העלאתו נעשתה בפרטיות מוחלטת והוא נשמר כמגילה סודית, מגילת סתרים. ופרט לזאת, אין זה בטוח כלל שהחכמים הקדומים תמכו בהגנה שכזאת, מאחר שהם לא העניקו כל הגנה כנגד תחרות לחכמים הדגולים ולסופרים של המגילות הקדושות, משום שהמוטו שלהם היה 'קנאת סופרים תרבה חכמה' (בבא בתרא כא, ב). אנו שומעים על מורים מסוימים שהתרעמו ביותר על העובדה שמישהו סיפר על אמירות מסוימות שלהם בלא להזכיר את חיבורן על ידיהם, אולם התרעמות זו נבעה ממניעים שלא היה בינם לבין התביעה של זכויות קנייניות ולו דבר". במהלך פסה"ד, הפנה ביהמ"ש רבות אל ספרו המקיף של פרופ' נחום רקובר זכות היוצרים במקורות היהודיים (ספריית המשפט העברי, ירושלים, תשמ"א-1991) שהוא הספר המקיף ביותר בנושא, אך גם אל מאמרים, מחקרים ותשובות המבוססים על ספר זה. יסודות רעיוניים ראשונים לזכויות יוצרים קיימים במקרא ובמקורות חז"ל. כך למשל – "לָכֵן הִנְנִי עַל הַנְּבִאִים נְאֻם ה' מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ" (ירמיהו כג, ל); תלמוד ירושלמי (מסכת סנהדרין פרק יא): "המתנבא מה שלא שמע – כצדקיה בן כנענה; ומה שלא נאמר לו – כחנניה בן עזור. רבי יהושע בן לוי אמר: חנניה בן עזור נביא אמת היה, אלא שהיה לו קיבוסת, והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון, ויורד ומתנבא בשוק התחתון" (דהיינו, אף שהנבואה לא נמסרה לו, הוא ייחס אותה לעצמו). כך מביא רקובר, כי אפילו השופט האנגלי לורד אטקינסון "כיוון אפוא לדעתם של גדולינו, כשקבע בפסק דינו בשנת 1923, כי הבסיס המוסרי לזכות היוצרים הוא בדיבר "לֹא תִּגְנֹב" שבעשרת הדברות"; וכן דברי יוסף בן מתתיהו, המשבח את משה רבינו, בכך שלא העלים את שמו של יתרו כמי שנתן עצה בדבר הקמת מערכת בתי המשפט ושלא העלים את בעלותו של בלעם על נבואותיו (רקובר, שם, בעמ' 18-19). מעלותיו של לומד תורה מתוארות במשנה מסכת אבות, פ"ו, ו: "...והאומר דבר בשם אומרו, הא למדת, שכל האומר דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם, שנאמר: 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'". ביטויים בדברי חז"ל מובאים אצל רקובר בכדי לציין כמידה רעה את הנוטל מחברו דבר שנוצר או שנהגה על ידיו: "המתעטף בטלית שאינה שלו"; "המתקשט בנוצות של אחרים", עד לדברי השל"ה, רבי ישעיה לוי הורביץ (1560-1630), מסכת שבועות, דף קפג, עמ' ב (דפוס אמסטרדם תנ"ח): "גדול שיאמר דבר בשם אומרו ולא יגזול דעת האומרו, כי גזילה זו יותר מגזלת ממון... ומה מאוד גדול עבירה זו בעיני, האומר פשט הכתוב בספר, או אשר שמע, ולא מזכיר שם האומר או הכותב". כך גם דיונים בספרי שו"ת, על מי ש"מתכבד בדברי תורה אשר לא עמל בו וגזל את זולתו, מתלבש בטלית שאינו שלו וגונב דעת הבריות להתגאות ולהתפאר במה שאין בו, לא מיניה ולא מקצתו, וגוזל את החיים והמתים. ואמנם בוודאי לא יגנוב מה ששמע מלומדים שבעירו, כי כל אחד יכיר את שלו, אבל הוא גונב מה ששמע בהם לומדים מעיר אחרת... ואנשים כאלו מכבים אור התורה, כי בעבור זה אין יתרון לחכם מן הכסיל" (אהבת ציון, דרוש תשיעי, ד"ה "לפי האמור" וד"ה "מה יקר); או בעניין סופר סת"ם ש"גנב תורת אחרים והתלבש בו", האם "לפסול ספריו ותפילין ומזוזות שכתב הסופר" (שו"ת מחנה חיים, חלק ב, על חושן משפט, סימן מט). יחד עם זאת, יש לשאול האם יש בעלות, ובפרט – בעלות ממונית במונחים קנייניים, מצד יוצר על יצירתו הרוחנית? חלק מהפוסקים השיבו על כך בחיוב. אולם דבר זה אינו פשוט כלל. כך כותב הרב יוסף שאול נתנזון (ברזנה, גליציה, פולין, 1810 – לבוב, 1875) (שו"ת שואל ומשיב, מהדורה קמא, ח"א, ס' מד): "דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים ע"פ [=על פני] תבל, פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם. והרי בלא"ה [=בלאו הכי] אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה – אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו. והרי נודע שר' אברהם יעקב מהרובשוב שעשה החשבון במאשין [=במכונה; כנראה זכות פטנט במכונת חישוב מסוימת] כל ימיו קבל שכרו מהקיר"ה [=מהקיסר ירום הודו] בווארשא. ולא יהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם. וזה דבר שהשכל מכחישו. ומעשים בכל יום, שהמדפיס חיבור יש לו ולב"כ [=ולבאי כוחו] זכות". הרב הרצוג הוסיף על דברי ה"שואל ומשיב", כי מדובר בהלכה יהודית "שאפילו בהעדר חרם מפורש זה מעשה בלתי חוקי להדפיס מחדש ספר מקורי בלא קבלת רשות, מאחר שהיצירה של מוחו של המחבר היא רכושו שלו". ביהמ"ש מביא עוד מדברי פרופ' רקובר (שם, בעמ' 89-90) מדברי הנצי"ב מוולוז'ין [רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין (1817-1893), שו"ת משיב דבר, ח"א, ס' כד]. הנצי"ב מסתמך על מאמריו של רבא המובאים בתלמוד. במסכת עבודה זרה [יט, א] אומר רבא, שהתורה נקראת על שמו של הלומד בה: 'ואמר רבא: בתחילה נקראת [התורה] על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: 'כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה' (תהלים א, ב). ומכאן – שיכול הלומד לעשות בתורתו כרצונו: 'היה נראה שיכול האדם לעשות בהוראותיו כאדם העושה בתוך שלו, וכדאיתא בעבודה זרה [יט, א], שלבסוף נקראת על שמו, שנאמר ' וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה' וכו'... ואם כן יכול להוריש וליתן זכות חידושיו למי שירצה...'. וכן ראיה ממאמרו של רבא במסכת עירובין [נד, א], על הפסוק, 'וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת' (במדבר כא, יט), ש'כיון שניתנה לו [התורה] כמתנה – נחלו אל'. ומסביר הנצי"ב: 'פירוש: מתחילה ניתנה לו התורה ב'מתנה' – שלא ישכח מה שלמד הפסק, כדאיתה במסכת ראש השנה [יב, ב]: מה נחלה אין לה הפסק, וא"כ יכול להוריש, וליתן זכות חידושיו למי שירצה...'". רעיון דומה של בעלות אדם על קניינו הרוחני, בדומה לבעלותו על נכסיו הגשמיים, מצוי בדברי הרב שמעון יהודה הכהן שקופ (1860-1939), בחידושיו בראש מסכת בבא קמא, כפי שהובאו והוסברו במאמרו של הרב חיים נבון ("זכויות יוצרים בהלכה", צהר, כרך ז [תשס"א], ר' גם תגובה למאמר, ע"י הרב שלמה אישון, צהר, שם): "כמו שבדברים שנוגעים לזכות האדם מוסכם ע"פ דיני התורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עלי' [עליו] לכל דבר זכות, כ"כ [כמו כן], קראה התורה לאיש המכין תקלה בשם 'בעל הבור' ו'בעל האש', וחייבה בנזקין את בעל המזיק". ובימינו אלה, כתב הרב אשר וייס בתשובה הלכתית (ר"ח ניסן תשס"ה), לאדם ששאלו "בדבר ההמצאה שנרשם על ידו אצל רשם הפטנטים ושאל לדעתי אם יש תוקף הלכתי לזה ואם לפי דין תורה אכן יש איסור על אחרים לעשות כמתכונתו". לאחר שהביא את דברי הרב נתנזון בשו"ת שואל ומשיב, הוא מוסיף את הדברים הבאים: "אך באמת נראה לענ"ד [לעניות דעתי], דזה סברא פשוטה, דיש לאדם אף זכות ממונית בפרי רוחו ויצירתו, ולא גרע מה שהוליד ממה שקנה. וכשם שפירות דקל של בעל הדקל הם, אף שלא קנאם בדרכי הקנין, כך פרי רוחו – שלו הם, ולא צריך בזה קנין. וזה יסוד הדין דאומן קונה בשבח כלי. תא ושמע חידוש גדול שכתב הגרשש"ק (הרב שמעון שקופ) בחידושיו לב"ק סי' א', דחיוב החופר בור לשלם נזקיו יסודו 'כמו שבדברים הנוגעים לזכות האדם מוסכם על פי דין תורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא בעלים עליו לכל דבר זכות', הרי לן דפשוט ליה לשר הסברא הישרה, דמוסכם על פי דיני התורה, 'שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא בעלים עליו לכל דבר זכות". לאחר דיון בהעתקת קלטות, דיסקים ותוכנות מחשב, שלדעתו יש בכך גזל גמור, כיוון שלרוכש יש רק זכות ליהנות ולא לשכפל, מרחיב הרב וייס את היריעה וכותב את הדברים הבאים: "ונראה עוד לענ"ד דיסוד גדול יש בתורת הצדק והמשפט, דכל מעשה שאילו יעשוהו רבים יש בו עול ואון, אף ליחיד אסור לעשותו, ואין היחיד יכול להיצדק ולומר: 'במעשה שלי – אין נזק כלל, ופחות משו"פ [משווה פרוטה] אני נוטל, ודבר שאין בו קפידא [הקפדה] הוא'. דאם כל אחד ואחד יאמר כן, נמצא מחריב עולם ומלואו. ע"כ [על כורחך], דכל דהוי רשע לרבים – הוי רשע גם ליחיד. ויחיד הנוהג כן – הוי מדת סדום ומנהג דור המבול. ודבר זה למדנו מן הבבלי, והירושלמי, והמדרש. ... ומדברי קדשם למדים יסוד פשוט במשפט הצדק, דכל דבר שאם יעשוהו רבים יש בו רשע ועון – אסור אף ליחיד לעשותו. וכן הוא בהעתקת קלטות ותוכנות. כל אחד ואחד אומר: 'מה הפסד יש לו מן ההעתקה שלי?'. ובסוף, כולם מעתיקים, והבעלים יוצא קרח מכאן ומכאן, ואין בידו כלום. אמנם מה דמסתפקנא [מה שיש לי בעניינו ספק] בעניין העתקת קלטות, משום ששמעתי מהבקיאים בתחום קלטות נגינה וכדו', דאחרי שנפרץ הדבר מאוד, שוב ניחא להם ליוצרים, שיעתיקו גם את שלהם, כדי שיזכו לפרסום ולנתח בשוק, והו"ל [והווי ליה, וזה בעיניהם], כאילו הסכמה שבשתיקה, מתוך הנחה שאם לא יעתיקו שלהם אלא של זולתם, גזירה עליהם שישתכחו מן הלב, ויצא שכרם בהפסדם. ומכיון שכך, אין אני מוחה בתוקף בעניין זה, אף שלדעתי ראוי לכל יר"ש [ירא שמיים] לנהוג בנקיון כפים ולהמנע מהעתקה. אמנם בני"ד [בנידון דידן] דפטנט רשום, ברור שאסור לפי דין תורה לאחרים לעשותו כמתכונתו. דו"ק בכ"ז [דייק בדבר בכל זה], כי הדברים ברורים למוצא דעת". רעיון זה של הבעלות על נכסים רוחניים, בדומה לבעלות על נכסים פיזיים, מובע בדברי חכמי ההלכה הגדולים של דורנו. הרב ווזנר כותב כי "דעת תורה נוטה דאיכא [שיש] איסור גזל וכו' במה שחברו המציא לגמרי מחדש, הן בספר הלכה וכיו"ב, וכן בשאר דברים – וכן הוא בדינא דמלכותא בכל מקום בעולם." ובשם הרב יוסף שלום אלישיב (1910 – 2012), מובא כי הוא "אינו מבין איך ניתן לחלוק על כך שליוצר ישנה בעלות וזכות על יצירתו." ביהמ"ש פנה בהמשך פסה"ד לסווג את סוגי הכלים המשפטיים הקיימים בהלכה לשם התמודדות עם שאלת הבעלות בקניין רוחני, או אופנים אחרים הקיימים בכדי להגן על יצירות רוחניות: דינא דמלכותא דינא: רבים מחכמי ההלכה מסתמכים על כך שזכויות יוצרים הוכרו במשפט העמים, הן בקניין רוחני, הן בדיני פטנטים, והן בזכויות יוצרים. כך למשל כתב הדיין הרב עזרא בצרי (תחומין, כרך ו (תשמ"ה), בעמ' 170: "ראוי לציין שנושא חשוב זה בתקופתנו (זכויות יוצרים) לא נדון בהרחבה בספרי הפוסקים, כיון שתנאי החיים השתנו, ונושא זה לא עמד על הפרק בתקופות הקודמות. ועם כל זה תורתנו הקדושה נצחית היא ויש ללמוד סתום מהמפורש, כי כל הכללים ניתנו למשה בסיני, וניתן ללמוד פרטים מהכללים. אכן התחדש בתקופתינו במדינות רבות בעולם הגנה על זכות יוצרים, ויש בזה דינא דמלכותא ומנהג במקומות רבים". ביהמ"ש מדגיש כי אין זה עניין טכני בלבד. גם לפי המשפט העברי ("הפנימי") יש משקל וצורך להתחשב בכך שנורמה משפטית היא בינלאומית. מנהג האומנים (תקנות הקהל): אפשרות נוספת לביסוס דיני זכויות יוצרים היא דיני האומנים, מכוח התוספתא במסכת בבא בתרא, דף ז, עמ' ב: "ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן (לקנוס את העובֵר)". תקנת חכמים: מקור משפטי שלישי אפשרי הוא תקנת חכמים, וזאת מכח הסמכות הכללית של חכמים להתקין תקנות בענייני ממון, מדין הפקר בדין הפקר, או "חרם קדמון". דיני הקניין: יש שניסו למצוא במסגרת דיני הקניין הקיימים של ההלכה, אפשרות של הפעלת דיני זכויות היוצרים. כך, הרב זלמן נחמיה גולדברג ראה בדיני השיור בהלכה או בכלל לפיו "מי שנהנה מממון שהוציא חברו, ולא מגוף הממון, אלא שמחמת ממונו נסתובב הנאה לשמעון, מתחייב לשלם" (תחומין, כרך ז (תשמ"ו) בעמ' 195). הרב חיים נבון (צהר, כרך ז ([תשס"א]) רואה בכך חידוש חשוב: "הרב זלמן נחמיה גולדברג סלל כאן נתיב חדש, וטען שאפשר לחייב אדם לשלם על הנאה, גם אם לא נהנה אפילו בעקיפין מחפץ ששייך לחברו, ודי שנהנה בכך שחברו הוציא ממון". לעומתו, סבור הרב שלמה אישון כי אין מדובר בתפיסה מהפכנית של הרב זלמן נחמיה גולדברג, והוא מצא לכך מקורות בתוך ההלכה (ר' צהר, שם, פרק ב). בהמשך, מסביר הרב אישון כי ניתן למצוא בתוך מקורות ההלכה בסיס לדיני זכויות יוצרים והקנייתה, וזאת, על פי הגדרת "דבר שיש בו ממש" ו"דבר שאין בו ממש". יורד לאומנותו של חברו – הסגת גבול מסחרית: יש לראות במי שעושה שימוש בספר שנכתב או נדפס ע"י זולתו, כמי 'שיורד לאומנותו של חברו', והינו בגדר "מסיג גבול". וכדבריו של הרב נבון: "האיזון בין האינטרס הפרטי של האומן הראשון לבין האינטרס של האומן המתחרה, לבין האינטרס הציבורי, מביא אותנו לאיזון עדין המתבטא בהגבלות שונות, אך לא לאיסור גורף... יש, למשל, שהדגישו שאיסור הסגת גבול אינו שייך במלאכת שמים, ולכן אי אפשר ליישמו בנוגע להדפסת ספרי קודש. בעיה נוספת היא היכולת להוריש את הזכויות על היצירה, שקשה לתת לה תוקף תוך שימוש במושגים של הסגת גבול. הכלים ההלכתיים שמעניק לנו דין הסגת גבול עונים באופן חלקי בלבד על הבעיות שמציבה סוגיית זכויות היוצרים. דיני יורד לאומנות חברו והסגת גבול אינם מכירים בייחודיות של המקרה הנידון, ומתייחסים למחבר, ליוצר ולמו"ל כאל כל עוסק אחר, הזכאי רק להגנה מפני תחרות דורסנית. דיני הסגת גבול אינם מתייחסים כלל לזכות הייחודית של יוצר על יצירתו." ההסכמות הניתנות לספרים ע"י גדולי ישראל: זוהי דרך נוספת להגנה על זכויות יוצרים, שהרחיב בה פרופ' רקובר בשער השני של ספרו. דרך זו היתה בלתי רלוונטית לנשוא פסה"ד, משום שלא הייתה בנמצא "הסכמה" בפתיחת מקראות גדולות הכתר. לבסוף דן ביהמ"ש בשאלה עקרונית חשובה, והיא: מהותה של ההיזקקות למקורות המשפט העברי במשפט הישראלי – האם מדובר במקור השראה בלבד, בבחינת "דרוש וקבל שכר" או שמא יש למשפט העברי משקל, מכריע או משלים, הן לשם גזירת נורמות ראשוניות, והן ככלי פרשני בנסיבות שונות. היסודות לכך נשענים על הנימוקים הבאים: 1. יש להיזקק למשפט העברי ככלי פרשני באופן מיוחד כאשר מדובר בחקיקה הנשענת על מקורות יהודיים: לדוגמה – פסה"ד המפורסם של השופט אלון בפרשת הנדלס (ע"א 546/78 בנק קופת עם בע"מ נ' אליעזר הנדלס, פ"ד לד(3), 57 (1980); ד"נ 13/80, אליעזר הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ, פ"ד לה (2), 785 (1981). משמדובר בחוק המבוסס על המשפט העברי, כמו למשל חוק השבת אבידה, תשל"ג-1973, יש עניין מיוחד ליישום המשפט העברי במהלך פרשנותו של החוק. השופט דרורי מצדד בגישה זו של השופט אלון (אף שנותר בדעת מיעוט) ולדעתו יש מקום להתחשב בגישה זו היום חרף הדעה החולקת אז של השופט ברק שגרסה כי אין מקום להתבסס על המשפט העברי. במיוחד, כך סבור השופט דרורי, עם עליית קרנה של "הפרשנות התכליתית ועליית המקורנות", כשמו של מאמרו של רפי רזניק, "תחילתה של ירידת הפרשנות התכליתית ועליית המקורנות? לקראת ויכוח פרשני במשפט הישראלי", משפטים על אתר, כרך יב (תשע"ח), עמ' 67, ועם מתן משקל הולך וגובר לשלבים שקדמו לחקיקת החוק. ביהמ"ש אף רואה חילופי זמנים ועידנים מאז פרישתו של הנשיא ברק מכס השיפוט לפני כ-11 שנים, כעובדה שיש בה להביא לירידת משקלה של גישתו, ולעלייתן של גישות פרשניות אחרות מסוג פרשנותו של השופט סולברג, למשל. 2. לפי חוק יסודות המשפט. סעיף 1 לחוק קבע: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטענה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל". בפרשנותו של סעיף זה חלקו כאמור השופטים ברק ואלון בפרשת הנדלס. פרופ' מנחם מאוטנר ("הוויכוח בין מנחם אלון לבין אהרון ברק על הזהות התרבותית של המשפט הישראלי", בתוך ספר מנחם אלון, עמ' 109, בעמ' 112), הציג זאת כוויכוח שבו לדעת ברק היישום של חוק יסודות המשפט מתרחש במקרים מצומצמים בלבד, בעוד שהמשפט הישראלי ממשיך לצעוד בדרכו של המשפט האנגלו-אמריקאי; ואילו השופט אלון תפס את החוק כבעל השלכות מהפכניות, הכורת את חבל הטבור של המשפט הישראלי מזיקתו אל המשפט האנגלו-אמריקאי, ומחבר אותו אל המשפט העברי כמקור לפתרונות לשאלות המתגלגלות לפתחו. גם המילים "מורשת ישראל" זכו לככב במחלוקת בין הנשיא לשעבר לבין משנהו לשעבר: האם הן כוללות את מורשת האומה הישנה והחדשה גם יחד, את הרמב"ם ואת שפינוזה, את הרצל ואת אחד-העם, הספרות התורנית והמורשת העולה מהספרות החילונית גם יחד, עד כדי הפשטתם לעקרונות כלל-אוניברסליים, ללא כל זיקה דתית או תיאולוגית, כשיטת ברק; או, כדעת השופט אלון, כמושג מוכוון "במסגרת של נורמות בעלות משמעות משפטית ובחיי משפט מעשיים ולא בתחום חיי המחשבה והעיון המופשט" (אלון, המשפט העברי, בעמ' 1174). ביהמ"ש מעיר עוד, כי לאחרונה תוקן חוק יסודות המשפט, ובאופן שהניסוח המעודכן הוא זה: "ראה בית משפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל". בכך "צומצמה" המחלוקת, וברור שביהמ"ש יכול לגשת ישירות ובאופן ברור אל מקורות המשפט העברי ולגזור משם הלכה. בכך ראה ביהמ"ש יסוד ברור לרלוונטיות של המשפט העברי במסגרת הכרעת התיק שלפניו. 3. אף בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ראה ביהמ"ש מקור המאפשר קליטה משפטית מן המשפט העברי. שהרי לפי ס' 1א לחוק נקבע כי "חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". לטענתו של מאוטנר (שם), למרות הטענה הרחבה של ברק בנוגע למשמעותו של המונח "מורשת ישראל" בחוק יסודות המשפט, משבא ברק גופו לפרש את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, נעלמו להם המושגים הרחבים ההם והתפוגגו, ואפילו ברק קיבל כי המושג "מדינה יהודית" צריך לטעון בתוכו את המשמעות של המורשת ההלכתית היהודית, ולא את המושג הרחב עד כדי אובדן כל משמעות קונקרטית, שבה טען ברק את המושג "מורשת ישראל". 4. עקרונות היסוד של השיטה המשפטית. מעבר לדרכים שפורטו לעיל, מצויות בפסיקת בית המשפט העליון, מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 אמרות של מספר שופטים, שבהם הוסבר כי יש מקום לפנות למשפט העברי כחלק מהשקפות המוסר והתרבות של מדינת ישראל, גם כאשר מדובר בפרשנות חוק עות'מאני, חוק ישראלי או סוגיה משפטית כללית. כך הביא ביהמ"ש ציטטין משופטי ביהמ"ש העליון לדורותיהם – השופטים משה זילברג, חיים כהן, מנחם אלון – כמובן, ויבל"א, השופט יצחק אנגלרד. 5. נסיבות תחולתם של כללי המשפט העברי – היש לתת משקל לכך שמדובר בספר קודש, וכן כי בעלי הדין הינם שומרי תורה ומצוות? ביהמ"ש מעיר, כי למרות ה"פיתוי" להתחשב בשני נתונים מיוחדים בתיק זה: היותם של בעלי הדין שומרי תורה ומצוות והמחלוקת שמקורה במחקר ביחס לספרי קודש – מקראות גדולות הכתר ותוספות רמב"ן לפירושו לתורה, לא ראה ביהמ"ש לתת לכך משקל ממשי. זאת משום שהדין המסדיר את זכות היוצרים הינו טריטוריאלי וחל על כל האזרחים והתושבים של מדינת ישראל בשווה. הכללים הללו יחולו הן על ספרי חול, הן על ספרי קודש במידה שווה. היותם של בעלי הדין שומרי תורה ומצוות, הוא נתון סוציולוגי אנתרופולוגי, אך כל עוד לא הסכימו הצדדים מראש על מערכת דינים אחרת שתחול בעניינם, יחול עליהם המשפט הישראלי. וידוי מעניין חושף לפנינו ביהמ"ש, כאשר מבהיר כי לא אחת כאשר לדעתו ראוי ליישם את המשפט העברי במשפטה של מדינת ישראל, הוא נהג כן גם כאשר בעלי הדין לא היו שומרי תורה ומצוות, ואף כאשר לא היו יהודים. לדעתו הדרכים המשפטיות ליישום המשפט העברי על ידי בית משפט ישראלי, אינו תלוי לא באישיותם של בעלי הדין, והמשפט העברי יחול בין אם מדובר בשומרי תורה ומצוות, ובין אם מדובר בחילוניים, ובין אם מדובר במי שאינם יהודים, וגם לא בנשוא הדיון. דין ספר "רגיל", לדידו של ביהמ"ש, כדין ספר קודש. כאמור לעיל, הכיר ביהמ"ש בזכות המוסרית של התובע במהדורת הרמב"ן שההדיר וראה בה כיצירה הראוייה להגנה לפי דיני הקניין הרוחני. זאת בהמשך להילכת קימרון (אשר נושאו מחקר פיענוח קרעי מגילות שנתגלו במערה ליד קומראן בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20) שעסקה במידת ה"יצירתיות" הראוייה להגנה משפטית, שיש בפענוח ממצא ארכיאולוגי או ספרותי עתיק. כאמור קבע ביהמ"ש בהמשך לכך כי הנתבעים הפרו זכות זו בכך שלא נתנו קרדיט כראוי לתובע למחקריו. נקבע כי בידי התובע מצויה הזכות המוסרית וזכויות יוצרים ביחס לפרוייקט בתור מי שעמד בראש צוות המחקר ואשר קיבל את כל ההכרעות בקשר לכך; ואילו באשר לזכות הכלכלית בספר שהייתה נתונה בידי אוניברסיטת בר אילן, לא דן פסה"ד. כאמור, נדחתה טענתו של התובע בדבר שינויים שנעשו ע"י הנתבעים 'המסלפים את יצירתו' ונקבע שאין בכך 'סילוף' או פגיעה בזכותו המוסרית של התובע. מעשיהם של הנתבעים הם שלב בהתפתחות המדעית במסגרת חופש המחקר האקדמי וזכותם (ושל אחרים) להגיע למסקנות שונות במחקרם מהמסקנות אליהן הגיע התובע. סיכומו של דבר: ביהמ"ש חייב את הנתבעים בפיצויים. ביהמ"ש קבע כי הנתבעים הפרו את זכותו המוסרית של התובע בשל אי מתן הקרדיט, מאחר והנתבעים לא הזכירו בספרם את התובע כאחד המקורות לעבודתם. אולם, סכום הפיצוי שנפסק לתובע היה נמוך, סך 12,500 ₪, וזאת בשל מכלול השיקולים, ובעיקר – ההפרה הקלושה של הזכות המוסרית והעדר מתן הקרדיט, ותיקונם בדיעבד ע"י מתן הקרדיט במהדורה האינטרנטית שהוציאו הנתבעים. הלכה ומשפט: ספר הזיכרון למנחם אלון ד"ר בנימין פורת ראש המכון לחקר המשפט העברי, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים דומה, כי אין מי שמזוהה יותר מכל עם מפעל תחיית המשפט העברי מאשר השופט פרופסור מנחם אלון ז"ל. לאחרונה ראתה אור אסופת המאמרים הלכה ומשפט: ספר הזיכרון למנחם אלון, שנועדה להציב יד ושם לזכרו, ולמען העביר הלאה לדורות הבאים את מורשתו. תרומתו של מנחם אלון למפעל המשפט העברי לא תסולא בפז. אלון הקים את המכון לחקר המשפט העברי באוניברסיטה העברית, ייסד את כתב העת "שנתון המשפט העברי", חיבר את היצירה המכוננת "המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו", הוביל את פרויקט מפתוח ספרות השאלות והתשובות, העמיד תלמידים הרבה שהיו לשדרה המרכזית של חוקרי המשפט העברי, הקים קתדראות למשפט עברי מעבר לים, וכשופט בית המשפט העליון הוציא מתחת ידיו פסקי דין רבים העושים שימוש איכותית ויצירתי במקורות המשפט העברי. כדי לבטא את מלוא עושר אישיותו חברו המכון לחקר המשפט העברי (שאלון ייסדו), מכון סאקר למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי והוצאת נבו, כדי להוציא לאור ספר לזכרו. ספר זה, שנערך על ידי אריה אדרעי, דוד גליקסברג, אביעד הכהן, ברכיהו ליפשיץ ובנימין פורת, נערך בדרך המבטאת את מפגש העולמות באישיותו של אלון, שנמזגו בו עולם הישיבה המסורתי, המחקר המדעי של ספרות ההלכה ותורת המשפט. הספר מכיל עשרים ושישה מאמרים שנכתבו על ידי טובי החוקרים בתחומם. המאמרים חולקו לשישה שערים, העוקבים אחר פועלו של אלון בתחומים השונים: המחקר האקדמי, השיפוט, המשפט העברי, המשפט הישראלי ושאר ענפי מדעי היהדות. למאמרים אלה נוסף מפתח מקיף של מכלול הכתבים ופסקי הדין שיצאו מתחת ידיו של אלון, המשקף את רוחב יצירתו ואת עושרה. לא ניתן ברשימה קצרה זו לסקור את כל עושר המאמרים שבספר, אף לא את רובם. המעלעל בדפי הספר ימצא בהם את מחקריהם המרתקים של חוקרים מובילים בתחומם, כגון גבריאלה שלו ("השופט אלון ודיני החוזים: יהדות וליברליות"); משה הלברטל ("פורמליזם בשירות ערכים: גלגוליה של נוסחה בספרות חז"ל"); חיה זנדברג ("הכלל הפוסל עדות שמיעה: עלייתו, נפילתו ו-עלייתו?"); משה בר-אשר ("על תרומת לשון חכמים ללשון המקרא"); אברהם גרוסמן ("החרם על ביטול שידוכין ומניעיו ההיסטוריים"); שלום לרנר ("ניכיון שטרות במשפט העברי: היבט הריבית"); אליאב שוחטמן ("על תקנת ארגנטינה שלא לקבל גרים") ועוד מאמרים רבים על זו הדרך. אבקש לשתף את הקוראים בכמה טעימות קצרות מן המעדנים המוגשים במסגרת האסופה. כך למשל, במאמרו "לא פוסק אני?! מנחם אלון: שופט או פוסק הלכה" דן אריה אדרעי בשאלה, האם אלון ראה את תכלית עבודתו בהעשרת המשפט הישראלי באמצעות תובנות ומקורות השראה מתוך עולמו של המשפט העברי, או שמא, כפי שמסתבר יותר, הוא ייעד לעצמו גם תפקיד הפוך, של פיתוח ההלכה והמשפט העברי עצמם כנדרש לאור אתגרי החיים של המאה העשרים. מאמר זה חושף פנים מורכבות של מפעל המשפט העברי בכלל, ושל יצירתו של מנחם אלון בפרט, שהם חוליית המשך בפיתוח ספרות המשפט העברי לדורותיה. אהרן ברק ומנחם מאוטנר שבים, כל אחד בנפרד, אל המחלוקות הנוקבות שהיו בשנות השמונים והתשעים בין השופטים ברק ואלון סביב מעמדו הרצוי של המשפט העברי במסגרת המשפט הנוהג בישראל. ממרחק השנים, כך נראה ממאמרו של ברק ("ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בהגותו של מנחם אלון ז"ל"), ההסכמות בין עמדותיהם של ברק ושל אלון מתרחבות ואילו הפערים ביניהם מצטמצמים. מנחם מאוטנר מנתח תהליכים אלה במאמרו ("הוויכוח בין מנחם אלון לבין אהרן ברק על הזהות התרבותית של המשפט הישראלי"), תוך חשיפת ממדי העומק ההיסטוריים והתרבותיים של הוויכוח שהתנהל בין שני ענקים אלה, עם מתן דגש מיוחד על בחינת השינויים שעברו עליהם לאורך ציר הזמן. כיאה לחוקר משפט עברי, שעולמו האינטלקטואלי ממוקד לא רק בהווה הישראלי אלא גם בעבר היהודי, חלק נכבד ממאמרי הספר מוקדשים לעיונים במורשת היהודית ובדגש על מורשת המשפט העברי. הנה דוגמאות לשני מאמרים טיפוסיים בסוגה זאת. גדעון ליבזון מקדיש מאמר מקיף לאיסור הפנייה לערכאות ("על איסור פנייה לערכאות והטלת חרמות"). כידוע, איסור זה היה אחד מן הגורמים המרכזיים שסייעו להבטיח את חיוניותו של המשפט העברי ואת לכידותה של הקהילה היהודית בתקופת הגלות. אלא שהבנת איסור זה, טעמיו וגבולותיו, היא משימה מורכבת, משום שהוא לא היה אחיד לאורך תקופות שונות ובמגוון המרכזים היהודיים. ליבזון עומד על ההבדלים בין גישת פוסקי ארצות המזרח המוסלמי לבין גישת פוסקי המערב הנוצרי לאיסור ערכאות, ותולה הבדלים אלה, בין השאר, ביחסם של הנצרות והאיסלאם לתופעת המשפט. חיים שפירא נדרש לעיון מקיף בסוגיית מידת הרחמים בכתבי הרמב"ם. אמנם מקובלים אנו כי בני ישראל רחמנים, בישנים וגומלי חסדים (בבלי, יבמות עט ע"א), אולם מתברר כי מעמדה של מידה זו, במשפט ובאתיקה היהודיים, מורכב מכפי הנראה במבט ראשון. לשרטוט מגוון המקורות, הסותרים לכאורה, במשנת הרמב"ם, וליישובם, מוקדש מאמרו של שפירא ("מידת הרחמים במשנת הרמב"ם: אתיקה, משפט ותיאולוגיה"). גדולתו של אלון הייתה ביכולתו לקשור את אוצרות הרוח של ארון הספרים היהודי עם סוגיות המנסרות בחלל העולם הישראלי העכשווי. מגמה זו מצאה ביטוי בכמה מאמרי הספר, שהתמקדו בסוגיות משפטיות עכשוויות בראי המקורות היהודיים. כך לדוגמה, דב פרימר דן במעמדו של הבעל בסוגיות שונות הקשורות בהפלת העובר ("מעמדו של הבעל בהפלת העובר במשפט העברי והשקתו למשפט הישראלי"). שאלה זו העסיקה את פוסקי ההלכה החל מן המאה הי"ט, וכדרכו של המשפט העברי שורשי הסוגיה נעוצים כבר בדיוני המשנה והתלמוד. נושא זה מציף שאלות יסודות אודות מעמדו של התא המשפחתי ומערכות היחסים שבין גברים ונשים, ומכאן החשיבות הרבה שיש בפענוח עמדתו של המשפט העברי בסוגיה זו ועמידה על השפעתה האפשרית על המשפט הנוהג במדינת ישראל. אסיים סקירה קצרה זו במאמרם של מרדכי ראבילו ופבלו לרנר על "איסור השחיטה הכשרה באירופה". סוגיה זו, המונחת בימים אלה על שולחנם של פרלמנטים שונים ברחבי היבשת, נוגעת במפגש שבין חופש הדת לצער בעלי חיים. המאמר סוקר שפע של מקורות הלכתיים וכלליים ופורש את שלל היבטיה של סוגיה עכשווית, המטרידה עד מאד קהילות דתיות רבות (אגב, לא רק יהודיות) במרחב האירופאי. משימת חייו של השופט פרופסור מנחם אלון הייתה בניית גשרים בין המשפט העברי לבין המשפט הנוהג בישראל, בין ההווה הישראלי לבין העבר היהודי. אסופת מאמרים זו נועדה לבטא את עושרו של מפעל זה ולתרום להנחלתו. מי ייתן, ואסופה זו תהא מצבת יד לזכרו של אלון ואבן דרך בהמשך הגשמת חזונו. צפו למטה: השופט בדימוס יוסף אלון, דברים באירוע לרגל הוצאת הספר לאור *YouTube:TWim35q6JKU* מזונות ילדים – הלכת בע"מ 919/15 ועמדת בית הדין הרבני הרב פרופסור עו"ד יצחק כהן מומחה לדיני המשפחה והירושה, ומנהל אקדמי של הפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו, קמפוס ירושלים. בקרוב יצא לאור ספרו דיני המשפחה בישראל – בין פרוצדורה למהות (הוצאת בורסי). סעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט – 1959, קובע כי "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". הדין האישי פורש בפסיקה כדין הדתי. כך למשל בדין היהודי רק האב חייב במזונות ילדיו, בצרכים ההכרחיים. לפי פרשנות בית המשפט, גם אם האב והאם חלקו משמורת משותפת והסדרי ראיה שווים, עדיין האב נדרש להעביר לאם תשלום של מזונות מינימום שנקבעו בפסיקה (כ-1300–1400 ₪ לילד, ובנוסף הוצאות המדור והחזקתו, ולעיתים רבות גם בלי קיזוז ההוצאות שהוציא האב כשהילדים אצלו). הרמב"ם, הלכות אישות, פרק יב, הלכה יד כותב: "כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים". חיוב האב במזונות ילדיו עד גיל שש שנים נקבע כחובה מדין תורה, גם אם אין לאב אמצעים וגם אם יש נכסים אחרים לילדים. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן עג סעיף ו, כותב כי חובת האב במזונות אלה "[לא] כפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד". כלומר מזונות "מעיקר הדין" מוגבלים לגדר הצרכים הבסיסיים של הקטין בלבד. תקנה של הרבנות הראשית בשנת תש"ד – 1944 הרחיבה חיוב זה עד לגיל 15 שנים (אחר שתקנת אושא הרחיבה זאת לגיל 12 לבת ו-13 לבן). בשנת 1947 בית הדין הרבני הגדול פירש תקנה זו וקבע שהחובה לאחר גיל שש (ועד לגיל 15) הפכה לזהה בטיבה ובמהותה לחובה המוחלטת החלה לפני גיל שש וניתנת לכפייה באותו האופן. מועצת הרבנות הראשית ציינה בהחלטתה בשנת 2016 כי רוב הפוסקים פסקו בניגוד לפרשנות זו, וקבעו כי בגילאים 15-6 החיוב הוא מדין צדקה בלבד, כלומר על ההורים לחלוק אותו שווה בשווה בהתאם ליכולותיהם היחסיות. אך מועצת הרבנות הראשית בחרה שלא להכריע בדבר, וכך נותר החיוב בגין צרכים הכרחיים רק על כתפי האב גם בגילאי שש עד חמש עשרה. לחיוב זה היה טעם ורציונל בעבר כאשר האב זכה לכלל הרכוש המשפחתי, אך מעת שנקבעה הלכת בבלי (המבורכת כשלעצמה), ומעת שנחקק חוק יחסי ממון (החשוב), הקובעים שהרכוש המשפחתי מתחלק שווה בשווה בין ההורים, הלכה ופקעה הצדקת החלתו של הדין האישי במזונות הילדים. החיוב הבלעדי והמלא על האב יצר אי שיוויון בין איש לאישה. בתי המשפט למשפחה הרגישו בבעיה, וכל אחד ניסה לפתור אותה בדרכו שלו. נתקבלו הלכות סותרות, ובאין מנוס הסוגיה התגלגלה לבית המשפט העליון. המותב הורחב לשבעה שופטים (המשנה לנשיאה ס' ג'ובראן, והשופטים א. חיות, י. דנציגר, ע. פוגלמן, נ. סולברג, ד. ברק-ארז ומ. מזוז). נתבקשה עמדת המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים ביחס לפרשנות הראויה לתקנת תש"ד, וזו סברה כי החיוב על האב מגיל שש עד 15 הוא מדיני צדקה בלבד ולא מעיקר הדין ולכן על שני בני הזוג לחלוק בו בשווה. בבית המשפט העליון נקבעה פה אחד ההלכה הדרמטית הבאה: "בגילאי 15-6 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל." במילים אחרות, בוטל הדין האישי בקבוצת הגיל שש עד חמש עשרה, והחיוב במזונות הכרחיים מעתה ואילך יתחלק שווה בשווה בין ההורים בהתאם ליכולות הכלכליות שלהם (היחס בין הכנסותיהם הפנויות) תוך קיזוז הסכום שהאב נושא בו כשהילדים שוהים אצלו. בתי המשפט למשפחה כפופים כמובן להלכת בית המשפט העליון כתקדים מחייב. אך מה היא עמדת בתי הדין הרבניים בסוגיה כה מרכזית בהליכי הגירושין? אחד מפסקי הדין הבולטים שהביעו לאחרונה ביקורת חריפה למצב המשפט הקודם להלכת בע"מ 919/15 ניתנה על ידי הרכב בראשותו של הרב אדרי בבית הדין בבאר שבע, תיק 1140557/4 (נבו, 8/11/18). לדבריו: "הנחת היסוד (לפי ההלכה הישנה- י.כ.), עליה חזר כב' השופט פוגלמן ולפיה לפי הדין העברי על האב להעביר לידי האם את מלוא סכום הצרכים ההכרחיים עבור התקופה של חודש שלם, מבלי לקזז בדרך כלשהי את ההוצאה הישירה שמוציא הוא על ילדיו, נשגבה מבינתי. לפי דין תורה אין כל ספק שהאב מחויב להעביר לידי האם את סכום צרכי הילדים בתקופה שהם אצלה בלבד, ולא ניתן להבין מאין "צפה" פרשנות זו, וכיצד עלה על הדעת שיש במקורותינו הקדומים מקור ולפיו כאשר המשמורת משותפת ישלם האב מזונות לאם עבור חודש שלם. אם אכן פסקו אי פעם בתי המשפט פסיקה מוזרה כזו, פרשנות זו היא היא הגורם לנטל שהוטל על כתפי האבות. אין כל ספק שבבית הדין הרבני לא עלה על הדעת לחייב את האב פעמיים... בית הדין חייב בדמי מזונות נמוכים יותר... והנה אותם דמי מזונות עצמם שחויבו על ידי בית הדין אמש ונתפסו כנמוכים, הפכו להיות היום גבוהים כתוצאה מנפלאות הפרשנות... לא אותנטיות מחשבתית לפנינו, גם לא ניסיון להיות נאמן למקורות המשפט העברי, אלא קושי מעשי הגורם לשינוי הלכה. בצער רב נוכל לקבוע שאין זה היחס הנכון למשפט העברי, ולא נוכל להימנע בהקשר זה ממחשבות נוגות. אם כך הוא היחס למשפט העברי בחוק המזונות, שכל כולו מבוסס עליו, מה יהיה היחס בחוקים שזיקתם למשפט העברי פחותה?!." ומעבר לביקורת, יש בפיו גם שתי אמירות מעשיות לעתיד: א. "הקורא נאלץ להישאר בתמיהה רבתית מדוע לא יהא כך הדבר גם בקטני קטנים עד גיל 6". כלומר לדידו, אין להגביל את הלכת 919/15 רק לקבוצת הגילאים 15-6, אלא יש להחילה גם לקבוצת הגיל 0 עד שש, כלומר שגם בזו האב לא ישלם לידי האם את מלוא הצרכים ההכרחיים של ילדיו, אלא יקזז מהם את עלות השהיה כשהם אצלו. ב. "כשם שעול המזונות שהוטל על האבות בעבר על ידי בתי המשפט היה גדול מנשוא, כך ההקצנה אל העבר האחר בשם תפיסות הצדק והשוויון הכלליות של השיטה המשפטית תוביל אימהות וילדים לחרפת רעב." הדיין הרב אדרי פורס את עמדת דין תורה להבנתו: "החיוב שיוטל על האב יהיה סביר ומידתי, יכלול רק את הזמן בו שוהים הילדים אצל האם, יותיר לאב די סיפק למחייתו, לא יכלול את המושג פוטנציאל השתכרות, ולא יטיל חיובים במצבים בהם יש להסתפק אם יש לחייבו. רק לאחר קיומם של כל המרכיבים הנ"ל, יהיה מקום לבחון אם יש לחייב את האם." כאן למעשה הוא דוחה את הפרשנות שהתווה בית המשפט העליון, שכן לטעמו החלוקה לא אמורה להיות שיוויונית (אגב, הדבר עשוי לתת יתרון לאישה לנהל את הליך מזונות הילדים בבית הדין הרבני). עוד המשיך ואמר כי שיעור מזונות הילדים הוא כפי צרכם ולא כפי עושרו של האב. שיעור צורכי הילדים הוא כשיעור עיקר מזונות אישה. כלומר כשיעור מזונותיה של אשת עני בישראל שלא נאמרה בו ההלכה שהאישה עולה עמו ומקבלת מזונות לפי כבודו וכבודה (למשל במקרה שלפניו האם השתכרה כ-3,400 ש"ח. הכנסות האב נטו עמדו על סך של 6,400 ש"ח לחודש. הילדים בני 3 ו – 6 במשמורת משותפת. יש להעמיד את דמי המזונות לשני הילדים על סך של 900 ש"ח לכל אחד מהם. מלבד זאת יישא האב בעלות המדור בסך של 650 ש"ח, ובסך הכל 2450 ש"ח. מלבד זאת יישא במחציות כמקובל, כך ייוותר לו למחייתו סכום הקרוב לשכר מינימום. לדעתו בכך יצאנו ידי חובת מלוא המדדים של דין תורה אף אם נאמר שחיוב מזונות הוא מדין צדקה). גם בית הדין הרבני הגדול בתיק 1142916/1 (לא צוין תאריך) ביקר את הלכת 919/15, הגורסת למעשה שבמצב של משכורות קרובות וזמני שהיה שווים, כל הורה יישא בחיוביו. בית הדין הרבני הגדול סובר שהחיוב העקרוני הוא על האב. בית הדין תומך במסקנתו של האזורי (להלן) כי חיוב האב במזונות ילדיו הוא עיקרון הלכתי המחייב את האב גם במקרה שחלוקת זמני השהייה והכנסות הצדדים שוויוניות. לדעתו התיק שבפניו הוא דוגמה מאלפת לבעיית שינוי המגמה בעניין המשמורת ומזונות הילדים. לכן אין לקבל את תיאוריית החלוקה השוויונית של זמני השהות בין ההורים כחזון הגאולה של המשפחה המתפרקת. פתרון המשמורת המשותפת יוצר עוני ואינו מתאים לרוב המשפחות. במקרה שלפניו, האב והאם משתכרים 10,000 ₪ כל אחד. כלומר הילדים היום נהנים מבית שעלותו היא 20,000 ₪. אם ניצור כעת שני בתים שיוויונים במשמורת משותפת, נשארת האם עם סך של כ־10,000 ש"ח שהוא סך של מחצית מהוצאות משק הבית כפי שהיו עד לגירושין – דבר שאינו מאפשר המשך של חיים נורמליים לא לילדים ולא לה. על ידי תשלום המזונות של האב היה משק הבית מתנהל עם סך של כ־14,000 ש"ח (כפי שנקבע בהסכם הגירושין טרם ההלכה החדשה) – כ־70% מאמצעי המחיה שעמדו לרשותם לפני הגירושין. כעת, משנמנע האב לשלם את מחויבותו, אם היינו נענים לדרישתו לבטל את חיוב המזונות, האישה הייתה נאלצת לכלכל את משק הבית עם סך של כ־10,000 ש"ח בלבד. ומן הפרט אל הכלל: אצל רוב הזוגות שאינם בעשירון העליון אם יצטרכו שני הצדדים מדור גדול הכולל את צורכי הילדים בקביעות, הרי ששני הצדדים לא יעמדו בכך ויקרסו כלכלית. לאחר שנוצרת מגמה שיפוטית של הורות משותפת המשפיעה על גובה המזונות הרי שמתחילים מאבקים על כל לינה וארוחה כדי לגרום להפחתת מזונות. וממילא המאבק על הסדרי השהות והמשמורת מזוהם בראייה כלכלית וטובת הילדים נזנחת. לאחר שנדחה הערעור בבית הדין הרבני הגדול, חזר הבעל וביקש הפחתת מזונות בבית הדין האזורי בראשותו של הדיין אדרי בתיק 147728/15 (נבו, 11/12/18). הלה דחה את בקשת האב וקבע כי אין לבטל את חיוב המזונות שנקבע בהסכם (1900 ₪ לכל ילד) אף שכעת עברה המשמורת להיות משותפת. והוא מוסיף: "כשם שעול המזונות שהוטל על האבות בעבר על ידי בתי המשפט היה גדול מנשוא, כך ההקצנה אל העבר האחר בשם תפיסות הצדק והשוויון הכלליות של השיטה המשפטית תוביל אימהות וילדים לחרפת רעב. הדרך המושכלת היא לחזור אל דרכם של בתי הדין הרבניים מאז ומעולם, ולפסוק כי החיוב שיוטל על האב יהיה סביר ומידתי, יכלול רק את הזמן בו שוהים הילדים אצל האם, יותיר לאב די סיפק למחייתו, לא יכלול את המושג פוטנציאל השתכרות, ולא יטיל חיובים במצבים בהם יש להסתפק אם יש לחייבו. רק לאחר קיומם של כל המרכיבים הנ"ל, יהיה מקום לבחון אם יש לחייב את האם. מי יגלה עפר מעיני רבותינו דייני ישראל בדורות הקודמים שלא הלכו שבי אחר רוח הזמן, והסתפקו בחיוב נמוך יחסית של מזונות. הם היו בבחינת חכם עדיף מנביא, וראו את הנולד שהוא הכבדת העול על האבות." לטעמי, אפשר ליישב את עמדת בית הדין הרבני ובית המשפט לאור הערותיה של השופטת דפנה ברק ארז, והיישום שלהם בשטח על ידי בתי המשפט למשפחה. יש סכום שמועבר להורה המרכז, שברבות מהפעמים נבחרת האם למלאו, והוא אמור לכסות את הצרכים שאינם תלויי שהות (ביגוד, מתנות, דמי כיס), וכן את הצרכים החריגים, שבאלו נושאים ההורים לפי יחס הכנסותיהם בקיזוז עלות השהות כשהילדים אצל האב. את הצדק בעיני הדיין או השופט אפשר להשיג ברכיב שנקרא היחס בין יכולות ההורים, שאינו כפוף רק למשכורת הנטו, אלא נותן ראיה רחבה יותר לפי הנסיבות.