השופט נשען, בשתי ידיו, על הכיסא השחור והגבוה שעליו הוא עתיד לשבת כשיתחיל הדיון אחר כך. הגלימה השחורה הייתה עדיין מקופלת ומושלכת ברישול-נינוח על כתפו, כפי שהייתה כשנכנס לאולם דקות ארוכות קודם.
הוא הסתכל על שלושתנו, הרים את מבטו, לרגע, כאילו מהרהר, ואמר "אם זה ככה, אז בואו תשמעו סיפור"...
***
חלפו שנים מאז שבקרתי באולמו, בפעם האחרונה. אהבתי אותו, את מזגו הנעים ואת חוש ההומור שלו, שהשרו, לעולם, אוירה נעימה באולמו. בכך לא הייתי שונה מכל מי שנכנס לאולמו, אזרח או עורך דין. כולם אהבו אותו. גם אלה ששלח לשנים ארוכות בכלא, לא יכלו להתלונן שנהג כלפיהם בחוסר הגינות.
תמיד הרגשתי שהוא נוטה לי חיבה גדולה מאד. אך אולי היה זה חלק מסוד קסמו, ושגם בכך לא הייתי שונה מכל מי שבא בשערי אולמו.
"רק אתמול...לא, זה היה שלשום, אשתי ואני דברנו עליך", אמר לי כשהופתע לראות אותי, באותו בוקר. כבשתי את סקרנותי ולא שאלתי על מה ולמה. הרי חלפו שנים מאז התראינו, לאחרונה. ועם זאת, ידעתי, בחוש, שדיבר אמת; ידעתי שנטוו בינינו חוטים סמוים מן העין ושהיה בינינו מן המשותף, גם אם לא דברנו על כך, כמעט מעולם.
כולנו היינו רגע לפני היציאה לחופשת הקיץ, ושיתפנו זה את זה בתכניותינו לקיץ הקרוב. אני סיפרתי על טיול-השטח שתכננתי בחו"ל, והוא – על טיול משפחתי שתכנן. רגע לפני שגלשנו לשיחה זו, סימנתי בראשי לאימו של הנאשם-שטרם-הגיע, להמתין מחוץ לאולם, עד שאנשי יחידת 'נחשון' יביאו את בנה העצור לאולם מתאי המעצר.
***
השיחה התגלגלה בנינוחות.
היינו חמישה באולם. קלדנית מתולתלת בשיער שנצבע בצהוב וחום ופס של כחול או סגול, הייתה שקועה בהקלדה עלומה, מעבירה דף, מידי פעם, וכאילו לא שמעה דבר.
גם שני עורכי הדין האחרים שהיו באולם - השתתפו בשיחה, אך כמעט רק הוא ואני דברנו. הוא דיבר אל שלושתנו – אך בעיקר אלי.
שני עורכי הדין האחרים היו צעירים יותר ועקבו, בהנאה, אחר חילופי הדברים. סיפרתי לו על מעשה בלקוח בן קרוב לשמונים שנאשם באונס בגלל דמנציה, ועל כך שבכל יום אני לומד משהו חדש.
הוא, מצידו, סיפר לי את סיפורה של הכרעת דין שכתב בתיק רצח, זמן קצר קודם, והורה להדפיס לי קרוב למאה עמודים.
"תקרא" הוא אמר לי, "תקרא", וגרם לי להרהר, שוב, בתחושותיהם של שופטים שאיש לא קורא את החלטותיהם המלומדות. ועל מה שזה עושה למוטיבציה שלהם להשקיע בפסקי דין אחרים, אחר כך.
במהלך השיחה בינינו שייטו באוויר סיפורים על תיקים של רצח, אונס ושלל פשעים אחרים - ועדיין היה זה כאילו דברנו על טעמים חדשים של גלידה שהגיעו לחנויות; הכל היה כה נינוח, שליו וכמעט נורמלי.
חלפו מספר דקות מאז התחלנו לשוחח. הנאשם טרם הובא מהמעצר ושוחחנו על תחושת התסכול שחש סניגור עם אי-אלו שופטים שלא מצליחים להתבונן מעבר לפרגוד ולא יכולים להבין לנפש אנשים שבאים בפניהם; מין מחשבים-משוכללים המעבדים הלכות משפטיות ונוסחאות של חוקים, בלי להכיר את נימי הנימים שבנפש האדם.
הרגשתי נוח לשתף אותו בתחושתי. שנינו צברנו ניסיון של עשרות רבות של שנים בבית המשפט וידעתי שיבין ללבי. "ניסיון חיים והבנת נפש האדם", אמרתי לו, "לא מלמדים ולא יכולים ללמד בקורסים לשופטים. וזה כל כך חסר בחלק מהאולמות..."
הוא הנהן בדממה.
ואז, כאילו מתעלם ממני וכאילו בלי קשר לדברים שאמרתי, הוא פנה לפרקליטה שבאולם ואמר:
"תגידי, על ההוא עם הסיפור עם הדו"ח, שעצר אותי ברחוב והודה לי שהצלתי אותו, כבר סיפרתי לך?!"
היה ברור לכולנו שהוא מעולם לא סיפר לה על זה.
היה ברור לכולנו שעוד רגע יספר.
והוא סיפר.
הוא עשה הפסקה של מספר שניות, סקר אותנו במבטו, כפי שמספר סיפורים טוב יודע לעשות, שב ונשען על הכסא הגבוה ואמר: "אם זה ככה, אז בואו תשמעו סיפור..."
***
"...לפני כמה חודשים אני הולך ברחוב", פתח השופט וסיפר "פתאום ניגש אלי מישהו, מושיט לי יד ואומר 'שלום כבודו. זוכר אותי?'. עוד לפני שאני מספיק לענות לו הוא אומר לי 'אתה לא יודע מה עשית לי אז...אין לך מושג...אתה לא זוכר אותי?!'.
לקח לי שניה להתעשת וזיהיתי אותו.
היו לו קצת פחות שערות על הראש, הכרס שלו גדלה מעט ולפנים שלו נוספו עוד מספר קמטים. אבל לא יכולתי לטעות בו. 'בטח שאני זוכר אותך', אמרתי לו 'ומה שלום אשתך?'
כששמע שאני מזכיר את אשתו - ידע שזכרתי, וחייך מאוזן לאוזן".
***
"...זה היה בשנים הראשונות שלי כשופט. הייתי שופט צעיר ובא אלי תיק של דו"ח חניה ואזרח שביקש להישפט. נו, טוב, יש הרבה תיקים כאלה. הבנאדם הגיע, כפר באשמה וקבעתי את התיק לשמיעת עדים.
מגיעה ישיבה שניה ומגיע הפקח. מעיד- מעיד -מעיד ומציג צילום. אני רואה תמונה ברורה של המכונית של הבנאדם, עם המספר-ברור, בשעה שמונה ועשרה בבוקר, חונה ברחוב..." הוא נקב בשם ברחוב אך השם היה זר לי כי אינני בן אותה עיר.
"... איך שסיים הפקח להעיד מתחיל הבנאדם לחקור אותו. הוא הגיע עם דפים ודפים של שאלות. כנראה איזה עורך דין עזר לו. הפקח נשאר רגוע. אומר 'זאת התמונה שצלמתי', ולא מבין מה הבנאדם רוצה ממנו. והנהג צועק עליו 'אתה שקרן!! אתה רמאי!! לא ראית את הרכב שם!!'.
עכשיו שתבינו, כל הדו"ח כמה שקלים, והבנאדם הפסיד יום עבודה שיותר יקר מהדו"ח ורואה תמונה של הרכב שלו שאי אפשר להתווכח איתה ואומר שזה לא הרכב שלו וצועק על הפקח. הבנתי שיש כאן משהו שאני מפספס.
עצרתי את העדות של הפקח ואמרתי לו שיחכה בחוץ. אחרי שיצא בקשתי מהתובע רשות לנהל שיחה מחוץ לפרוטוקול עם הנהג. התובע הסכים.
'תגיד לי, מה הסיפור?' שאלתי את הנהג, 'ברור לי שזה לא הדו"ח שמפריע לך. מה קרה? אין לך כסף לשלם אותו? לא נראה לי שכסף זה הבעיה שלך, כי הרכב שלך בתמונה נראה חדש. אז מה הסיפור?'.
הבנאדם חשב רגע בשקט. כולנו חיכינו. בסוף אמר לי 'ומה שאני אומר לך יישאר בינינו?' הסתכלתי על התובע והתובע הסתכל עלי חזרה, ומשך בכתפים שלו.
'רק בינינו' עניתי.
ואז הוא אומר לי 'הבעיה שלי זה הדו"ח, לא הכסף!' ושוב שתק.
אחרי כמה שניות הוא המשיך ואמר לי ככה : 'אני אדם נשוי. אני חי באושר עם אשתי ועם שלושה ילדים. באותה תקופה שחטפתי את הדו"ח הזה, היתה לי מישהי מהצד. אתה יודע מה הכוונה... מדי פעם הייתי ישן אצלה ומספר לאשתי שאני במילואים ביחידה שלי בדרום. ואז, יום אחד, הגיע הדו"ח הזה אלי הביתה ואשתי פתחה אותו. פתחה אותו בטעות. ראתה שהדו"ח בשעה שמונה ורבע בבוקר מתחת לבית של זאתי שהייתי אצלה. והיא יודעת שאני יוצא לעבודה כל יום בשמונה ורבע ויודעת טוב איפה אני עובד, וזה לא קרוב אפילו להיא מהצד. איך לומר בעדינות - זה לא בא לה בטוב. בדקה קצת וראתה שזה היה כשהייתי במילואים. מה יכולתי להגיד לה?! אם הדו"ח היה מגיע אלי – הייתי משלם אותו וזהו. אבל אני, כמו אידיוט, לא שלמתי אותו כשראיתי אותו על השמשה של האוטו – וישר זרקתי אותו כדי שאשתי לא תמצא אותו, בטעות, ברכב... – וזהו! אתה מבין, כבודו?!" ככה הוא אומר לי.
הוא סיפר לי שעם השנייה זה היה סטוץ של כמה שבועות שנגמר כמה ימים אחרי שקבל את הדו"ח. בלי קשר. הוא ספר לי שמאז אשתו לא מוכנה להכניס אותו לחדר השינה ושמאז הוא ישן בחדר האורחים.
"הוא אמר לי 'אשתי אמרה לי שהיא רוצה לראות מה יהיה במשפט ושרק אם אצא זכאי היא תכניס אותי חזרה למיטה הזוגית..."
"הוא סיפר את הסיפור בהתרגשות. היה ברור לתובע ולי שהוא מספר את האמת. הסתכלתי על התאריך בדו"ח. חלפו מאז מספר חדשים. פניתי לתובע ואמרתי לו 'נראה לי שהבנאדם כבר קבל את העונש שלו על הספה בסלון. אני מציע שיתרום את הקנס שמופיע בדו"ח לארגון 'יד שרה' ואתה תבטל לו את הדו"ח בנסיבות המיוחדות האלה... ואם צריך תרשום אצלך שבטלת את הדו"ח 'בהמלצת השופט'. התובע הסכים, כמובן, וככה זה נגמר.
כאן כבודו הפסיק לרגע את הסיפור. נתן לשקט לחזור לאולם למספר שניות ופנה אלי:" נו, מה אתה אומר על זה, עורך דין עטרי?!"
אני זוכר שחשבתי לעצמי :'זה כל כך טיפוסי לשופט המקסים הזה. מקורי ואנושי'.
לא עניתי.
לא חושב שהייתי אמור לענות.
"...הרבה פעמים", הוא המשיך, "שופט חייב להסתכל מעבר לתיק. להבין את הנפשות הפועלות, ולנסות ולהבין מה עומד מאחורי ההצגה שהוא רואה באולם. כי בסך הכל הרבה פעמים זו רק הצגה".
ואני המשכתי "...ושופט טוב צריך גם להיות אמיץ ולהציע פתרונות יצירתיים..."
שתקנו כולנו. הקלדנית, שבשלב מסוים של הסיפור חדלה להקליד והאזינה לסיפור - סובבה את פניה אל המסך כשהבינה שהסיפור הסתיים, ורחש של תקתוק חזר להיות קול הרקע באולם.
***
לא יכולתי להתאפק.
"תגיד", שאלתי, "וכשראית אותו, עכשיו, הוא סיפר לך מה קורה בינו ובין אשתו אחרי שבטלת לו את הדו"ח? אשתו הכניסה אותו לחדר השינה? היא הרשתה לו לחזור למיטה המשותפת?"
"תראה", אמר השופט, "אני לא נכנסתי לחדר המיטות שלו עד כדי כך. אבל...תראה...בוא נאמר ככה, - כשששאלתי אותו 'ומה שלום אשתך?'- הוא לא ענה. אבל לפי החיוך שנמרח לו על הפרצוף, בתגובה, לי היה ברור ש..."
הוא העיף מבט חטוף לעבר הפרקליטה שהאזינה לסיפור ועמדה ליידי.
"... תראה, יש פה גברת באולם... אז איך לומר את זה בעדינות, לפי החיוך שנמרח לו על הפרצוף... די ברור לי שאשתו הכניסה אותו חזרה..."
כאן עשה פאוזה קטנה, כמו מספר טוב, לתת לדברים שאמר לחלחל אצל המאזינים, ואז, לאחר שניה נוספת - נתן לחיוך ממזרי של דו משמעות לכסות את פניו.
אריאל עטרי, עו"ד
תמונת המחבר - "אולה צילום"#_lt#div#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt#השופט נשען, בשתי ידיו, על הכיסא השחור והגבוה שעליו הוא עתיד לשבת כשיתחיל הדיון אחר כך. הגלימה השחורה הייתה עדיין מקופלת ומושלכת ברישול-נינוח על כתפו, כפי שהייתה כשנכנס לאולם דקות ארוכות קודם.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt#הוא הסתכל על שלושתנו, הרים את מבטו, לרגע, כאילו מהרהר, ואמר "אם זה ככה, אז בואו תשמעו סיפור"...#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#br#_gt# ***#_lt#br#_gt# חלפו שנים מאז שבקרתי באולמו, בפעם האחרונה. אהבתי אותו, את מזגו הנעים ואת חוש ההומור שלו, שהשרו, לעולם, אוירה נעימה באולמו. בכך לא הייתי שונה מכל מי שנכנס לאולמו, אזרח או עורך דין. כולם אהבו אותו. גם אלה ששלח לשנים ארוכות בכלא, לא יכלו להתלונן שנהג כלפיהם בחוסר הגינות.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#תמיד הרגשתי שהוא נוטה לי חיבה גדולה מאד. אך אולי היה זה חלק מסוד קסמו, ושגם בכך לא הייתי שונה מכל מי שבא בשערי אולמו.#_lt#br#_gt# "רק אתמול...לא, זה היה שלשום, אשתי ואני דברנו עליך", אמר לי כשהופתע לראות אותי, באותו בוקר. כבשתי את סקרנותי ולא שאלתי על מה ולמה. הרי חלפו שנים מאז התראינו, לאחרונה. ועם זאת, ידעתי, בחוש, שדיבר אמת; ידעתי שנטוו בינינו חוטים סמוים מן העין ושהיה בינינו מן המשותף, גם אם לא דברנו על כך, כמעט מעולם. #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# כולנו היינו רגע לפני היציאה לחופשת הקיץ, ושיתפנו זה את זה בתכניותינו לקיץ הקרוב. אני סיפרתי על טיול-השטח שתכננתי בחו"ל, והוא – על טיול משפחתי שתכנן. רגע לפני שגלשנו לשיחה זו, סימנתי בראשי לאימו של הנאשם-שטרם-הגיע, להמתין מחוץ לאולם, עד שאנשי יחידת 'נחשון' יביאו את בנה העצור לאולם מתאי המעצר.#_lt#br#_gt# *** #_lt#br#_gt# השיחה התגלגלה בנינוחות.#_lt#br#_gt# היינו חמישה באולם. קלדנית מתולתלת בשיער שנצבע בצהוב וחום ופס של כחול או סגול, הייתה שקועה בהקלדה עלומה, מעבירה דף, מידי פעם, וכאילו לא שמעה דבר.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#גם שני עורכי הדין האחרים שהיו באולם - השתתפו בשיחה, אך כמעט רק הוא ואני דברנו. הוא דיבר אל שלושתנו – אך בעיקר אלי.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#שני עורכי הדין האחרים היו צעירים יותר ועקבו, בהנאה, אחר חילופי הדברים. סיפרתי לו על מעשה בלקוח בן קרוב לשמונים שנאשם באונס בגלל דמנציה, ועל כך שבכל יום אני לומד משהו חדש.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#הוא, מצידו, סיפר לי את סיפורה של הכרעת דין שכתב בתיק רצח, זמן קצר קודם, והורה להדפיס לי קרוב למאה עמודים.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#"תקרא" הוא אמר לי, "תקרא", וגרם לי להרהר, שוב, בתחושותיהם של שופטים שאיש לא קורא את החלטותיהם המלומדות. ועל מה שזה עושה למוטיבציה שלהם להשקיע בפסקי דין אחרים, אחר כך. #_lt#br#_gt# במהלך השיחה בינינו שייטו באוויר סיפורים על תיקים של רצח, אונס ושלל פשעים אחרים - ועדיין היה זה כאילו דברנו על טעמים חדשים של גלידה שהגיעו לחנויות; הכל היה כה נינוח, שליו וכמעט נורמלי.#_lt#br#_gt# חלפו מספר דקות מאז התחלנו לשוחח. הנאשם טרם הובא מהמעצר ושוחחנו על תחושת התסכול שחש סניגור עם אי-אלו שופטים שלא מצליחים להתבונן מעבר לפרגוד ולא יכולים להבין לנפש אנשים שבאים בפניהם; מין מחשבים-משוכללים המעבדים הלכות משפטיות ונוסחאות של חוקים, בלי להכיר את נימי הנימים שבנפש האדם.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#הרגשתי נוח לשתף אותו בתחושתי. שנינו צברנו ניסיון של עשרות רבות של שנים בבית המשפט וידעתי שיבין ללבי. "ניסיון חיים והבנת נפש האדם", אמרתי לו, "לא מלמדים ולא יכולים ללמד בקורסים לשופטים. וזה כל כך חסר בחלק מהאולמות..."#_lt#br#_gt# הוא הנהן בדממה.#_lt#br#_gt# ואז, כאילו מתעלם ממני וכאילו בלי קשר לדברים שאמרתי, הוא פנה לפרקליטה שבאולם ואמר#_sc##_lt#br#_gt# "תגידי, על ההוא עם הסיפור עם הדו"ח, שעצר אותי ברחוב והודה לי שהצלתי אותו, כבר סיפרתי לך?!" #_lt#br#_gt# היה ברור לכולנו שהוא מעולם לא סיפר לה על זה. #_lt#br#_gt# היה ברור לכולנו שעוד רגע יספר.#_lt#br#_gt# והוא סיפר.#_lt#br#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="background-color#_sc# #ccffff;"#_gt# הוא עשה הפסקה של מספר שניות, סקר אותנו במבטו, כפי שמספר סיפורים טוב יודע לעשות, שב ונשען על הכסא הגבוה ואמר#_sc# "אם זה ככה, אז בואו תשמעו סיפור..."#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#br#_gt# #_lt#br#_gt# ***#_lt#br#_gt# "...לפני כמה חודשים אני הולך ברחוב", פתח השופט וסיפר "פתאום ניגש אלי מישהו, מושיט לי יד ואומר 'שלום כבודו. זוכר אותי?'. עוד לפני שאני מספיק לענות לו הוא אומר לי 'אתה לא יודע מה עשית לי אז...אין לך מושג...אתה לא זוכר אותי?!'. #_lt#br#_gt# לקח לי שניה להתעשת וזיהיתי אותו. #_lt#br#_gt# היו לו קצת פחות שערות על הראש, הכרס שלו גדלה מעט ולפנים שלו נוספו עוד מספר קמטים. אבל לא יכולתי לטעות בו. 'בטח שאני זוכר אותך', אמרתי לו 'ומה שלום אשתך?' #_lt#br#_gt# כששמע שאני מזכיר את אשתו - ידע שזכרתי, וחייך מאוזן לאוזן". #_lt#br#_gt# ***#_lt#br#_gt# "...זה היה בשנים הראשונות שלי כשופט. הייתי שופט צעיר ובא אלי תיק של דו"ח חניה ואזרח שביקש להישפט. נו, טוב, יש הרבה תיקים כאלה. הבנאדם הגיע, כפר באשמה וקבעתי את התיק לשמיעת עדים. #_lt#br#_gt# מגיעה ישיבה שניה ומגיע הפקח. מעיד- מעיד -מעיד ומציג צילום. אני רואה תמונה ברורה של המכונית של הבנאדם, עם המספר-ברור, בשעה שמונה ועשרה בבוקר, חונה ברחוב..." הוא נקב בשם ברחוב אך השם היה זר לי כי אינני בן אותה עיר.#_lt#br#_gt# "... איך שסיים הפקח להעיד מתחיל הבנאדם לחקור אותו. הוא הגיע עם דפים ודפים של שאלות. כנראה איזה עורך דין עזר לו. הפקח נשאר רגוע. אומר 'זאת התמונה שצלמתי', ולא מבין מה הבנאדם רוצה ממנו. והנהג צועק עליו 'אתה שקרן!! אתה רמאי!! לא ראית את הרכב שם!!'. #_lt#br#_gt# עכשיו שתבינו, כל הדו"ח כמה שקלים, והבנאדם הפסיד יום עבודה שיותר יקר מהדו"ח ורואה תמונה של הרכב שלו שאי אפשר להתווכח איתה ואומר שזה לא הרכב שלו וצועק על הפקח. הבנתי שיש כאן משהו שאני מפספס. #_lt#br#_gt# עצרתי את העדות של הפקח ואמרתי לו שיחכה בחוץ. אחרי שיצא בקשתי מהתובע רשות לנהל שיחה מחוץ לפרוטוקול עם הנהג. התובע הסכים. #_lt#br#_gt# 'תגיד לי, מה הסיפור?' שאלתי את הנהג, 'ברור לי שזה לא הדו"ח שמפריע לך. מה קרה? אין לך כסף לשלם אותו? לא נראה לי שכסף זה הבעיה שלך, כי הרכב שלך בתמונה נראה חדש. אז מה הסיפור?'.#_lt#br#_gt# הבנאדם חשב רגע בשקט. כולנו חיכינו. בסוף אמר לי 'ומה שאני אומר לך יישאר בינינו?' הסתכלתי על התובע והתובע הסתכל עלי חזרה, ומשך בכתפים שלו. #_lt#br#_gt# 'רק בינינו' עניתי.#_lt#br#_gt# ואז הוא אומר לי 'הבעיה שלי זה הדו"ח, לא הכסף!' ושוב שתק.#_lt#br#_gt# אחרי כמה שניות הוא המשיך ואמר לי ככה #_sc# 'אני אדם נשוי. אני חי באושר עם אשתי ועם שלושה ילדים. באותה תקופה שחטפתי את הדו"ח הזה, היתה לי מישהי מהצד. אתה יודע מה הכוונה... מדי פעם הייתי ישן אצלה ומספר לאשתי שאני במילואים ביחידה שלי בדרום. ואז, יום אחד, הגיע הדו"ח הזה אלי הביתה ואשתי פתחה אותו. פתחה אותו בטעות. ראתה שהדו"ח בשעה שמונה ורבע בבוקר מתחת לבית של זאתי שהייתי אצלה. והיא יודעת שאני יוצא לעבודה כל יום בשמונה ורבע ויודעת טוב איפה אני עובד, וזה לא קרוב אפילו להיא מהצד. איך לומר בעדינות - זה לא בא לה בטוב. בדקה קצת וראתה שזה היה כשהייתי במילואים. מה יכולתי להגיד לה?! אם הדו"ח היה מגיע אלי – הייתי משלם אותו וזהו. אבל אני, כמו אידיוט, לא שלמתי אותו כשראיתי אותו על השמשה של האוטו – וישר זרקתי אותו כדי שאשתי לא תמצא אותו, בטעות, ברכב... – וזהו! אתה מבין, כבודו?!" ככה הוא אומר לי.#_lt#br#_gt# הוא סיפר לי שעם השנייה זה היה סטוץ של כמה שבועות שנגמר כמה ימים אחרי שקבל את הדו"ח. בלי קשר. הוא ספר לי שמאז אשתו לא מוכנה להכניס אותו לחדר השינה ושמאז הוא ישן בחדר האורחים.#_lt#br#_gt# "הוא אמר לי 'אשתי אמרה לי שהיא רוצה לראות מה יהיה במשפט וש#_lt#strong#_gt#רק#_lt#/strong#_gt# אם אצא זכאי היא תכניס אותי חזרה למיטה הזוגית..."#_lt#br#_gt# "הוא סיפר את הסיפור בהתרגשות. היה ברור לתובע ולי שהוא מספר את האמת. הסתכלתי על התאריך בדו"ח. חלפו מאז מספר חדשים. פניתי לתובע ואמרתי לו 'נראה לי שהבנאדם כבר קבל את העונש שלו על הספה בסלון. אני מציע שיתרום את הקנס שמופיע בדו"ח לארגון 'יד שרה' ואתה תבטל לו את הדו"ח בנסיבות המיוחדות האלה... ואם צריך תרשום אצלך שבטלת את הדו"ח 'בהמלצת השופט'. התובע הסכים, כמובן, וככה זה נגמר.#_lt#br#_gt# כאן כבודו הפסיק לרגע את הסיפור. נתן לשקט לחזור לאולם למספר שניות ופנה אלי#_sc#" נו, מה אתה אומר על זה, עורך דין עטרי?!" #_lt#br#_gt# אני זוכר שחשבתי לעצמי #_sc#'זה כל כך טיפוסי לשופט המקסים הזה. מקורי ואנושי'.#_lt#br#_gt# לא עניתי.#_lt#br#_gt# לא חושב שהייתי אמור לענות.#_lt#br#_gt# "...הרבה פעמים", הוא המשיך, "שופט חייב להסתכל מעבר לתיק. להבין את הנפשות הפועלות, ולנסות ולהבין מה עומד #_lt#strong#_gt#מאחורי#_lt#/strong#_gt# ההצגה שהוא רואה באולם. כי בסך הכל הרבה פעמים זו רק הצגה".#_lt#br#_gt# ואני המשכתי "...ושופט טוב צריך גם להיות אמיץ ולהציע פתרונות יצירתיים..."#_lt#br#_gt# שתקנו כולנו. הקלדנית, שבשלב מסוים של הסיפור חדלה להקליד והאזינה לסיפור - סובבה את פניה אל המסך כשהבינה שהסיפור הסתיים, ורחש של תקתוק חזר להיות קול הרקע באולם.#_lt#br#_gt# #_lt#br#_gt# ***#_lt#br#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt# לא יכולתי להתאפק.#_lt#br#_gt# "תגיד", שאלתי, "וכשראית אותו, עכשיו, הוא סיפר לך מה קורה בינו ובין אשתו אחרי שבטלת לו את הדו"ח? אשתו הכניסה אותו לחדר השינה? היא הרשתה לו לחזור למיטה המשותפת?"#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#br#_gt# "תראה", אמר השופט, "אני לא נכנסתי לחדר המיטות שלו #_lt#strong#_gt#עד כדי כך#_lt#/strong#_gt#. אבל...תראה...בוא נאמר ככה, - כשששאלתי אותו 'ומה שלום אשתך?'- הוא #_lt#strong#_gt#לא ענה. #_lt#/strong#_gt#אבל לפי החיוך שנמרח לו על הפרצוף, בתגובה, לי היה ברור ש..." #_lt#br#_gt# הוא העיף מבט חטוף לעבר הפרקליטה שהאזינה לסיפור ועמדה ליידי.#_lt#br#_gt# "... תראה, יש פה גברת באולם... אז איך לומר את זה בעדינות, לפי החיוך שנמרח לו על הפרצוף... די ברור לי שאשתו הכניסה אותו חזרה..."#_lt#br#_gt# כאן עשה פאוזה קטנה, כמו מספר טוב, לתת לדברים שאמר לחלחל אצל המאזינים, ואז, לאחר שניה נוספת - נתן לחיוך ממזרי של דו משמעות לכסות את פניו. #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#a target="_blank" href="http#_sc#//atarilawfirm.co.il/"#_gt#אריאל עטרי, עו"ד#_lt#/a#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# xx-small;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt##_lt#em#_gt#תמונת המחבר - "אולה צילום"#_lt#/em#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#/div#_gt# |